עלינו לצפון כדי ליהנות מהשלג, כמה צפצופים הצילו אותנו מלעשות את הדרך חזרה באמבולנס
לי ולנטע, החברה הכי טובה שלי, יש מנהג כזה כבר שנים: ברגע שבחדשות מודיעים על שלג בחרמון ופתיחת האתר לתיירות, אנחנו קופצות לאוטו ומצפינות עם כל עם ישראל. זה לא משנה מה המצב שלנו בחיים וכמה עומס יש עלינו, אנחנו תמיד דואגות לפנות יום אחד לשלושתינו: אני היא והשלג. עשינו את זה כבר כל כך הרבה פעמים שזה כבר הפך למסורת, וכך גם השנה מצאנו את עצמנו שוכרות רכב (הרכב הקטנטן שלי לא בנוי לנסיעות כאלה) ונוסעות את כל הדרך הארוכה צפונה. כרגיל, יצאנו מוקדם-מוקדם בבוקר ובכל זאת עמדנו עם כל עם ישראל בפקקים שמובילים לשער, וכשסוף סוף כפות רגלינו דרכו על השלג, יום הכיף שלנו התחיל. רק שהפעם, הסוף הטוב היה כמעט שונה…
כרגיל, נהנינו מהשלג, זרקנו אחת על השנייה כדורי שלג, עלינו ברכבל ושתינו שוקו חם בתצפית שהבאנו במיוחד איתנו, וכששעות הצהריים עמדו לפנות את מקומן לערב, חזרנו לרכב במטרה לנסות להתחמק מהפקקים.
שניות מתאונת דרכים
נטע נהגה בהלוך אז אני לקחתי את ההגה בחזור, ולמרות שאני נהגת זהירה בטירוף (משתדלת לא לנהוג כשאני עייפה, בחיים לא אחרי אלכוהול, תמיד במהירות המותרת), איכשהו לא שמתי לב שהרכב שמלפני נעצר לפני פקק חדש, וכמעט התנגשתי בו במהירות של עשרות קמ"ש. אני לא יודעת מה זה היה, שילוב של היום הנהדר שעברנו, הקור, הפקקים שביציאה, העייפות שבכל זאת הייתה שם – איכשהו פשוט לא שמתי לב.
למזלנו, ברכב השכור שלנו הותקנה מערכת בטיחות של מובילאיי – זו מערכת המסייעת למניעת תאונות דרכים (בפיתוח ישראלי כמובן) – והיא צפצפה והתריעה כשהתקרבתי לרכב שלפני. הרגל שלי לחצה על הברקס, ולמזלי הרכב עצר בזמן, התאונה הזו נמנעה בשנייה האחרונה, אבל היא גרמה לי לחשוב איך זה יכול לקרות לכל אחד – גם לי, שפיארתי את עצמי תמיד כנהגת בטוחה וזהירה – ואיך החיים שלנו היו בסכנה רק בגלל חוסר תשומת לב של כמה שניות. זה כל מה שצריך כדי לעשות תאונה וזה מפחיד ממש.
כשחזרתי הביתה הבנתי שאני חייבת להתקין מובילאיי גם ברכב שלי, ואחרי חיפוש קצר גיליתי שזו מערכת הרבה יותר מתוחכמת מכפי שחשבתי. מלבד התרעה מהתנגשות ברכב שמלפניי, כמו שקרה לי, המערכת הזו מתריעה גם מפני סטייה לא מכוונת מנתיב, מפני פגיעה פוטנציאלית ברוכבי אופנוע, הולכי רגל, ורוכבי אופניים (באור יום בלבד) וחריגה מהמהירות המותרת.